מהצד השני של השולחן: המסע מקוראת לסופרת בשבוע הספר

רות בידרמן

מהצד השני של השולחן

שבוע הספר תמיד היה עבורי חגיגה.

במשך שנים הסתובבתי בין הדוכנים כקוראת. נמשכתי לריח הדפים החדשים, עצרתי מול כריכות מסקרנות, דפדפתי, קניתי והתרגשתי לפגוש מילים שנכתבו על ידי אחרים.

השבוע עמדתי בפעם הראשונה בצד השני של השולחן.

לא כקוראת.

כסופרת.

כמה ימים לפני כן נפגשנו במסגרת מיזם "מודיעין יוצרת" לסדנת יוצרים. כל אחד הגיע עם היצירה שלו ועם השאלה שמטרידה כמעט כל מי שמנסה להציג לעולם משהו שיצר: איך מספרים על זה?

עבדנו על הפיץ'. זיקקנו את ההוק. ניסינו למצוא את המשפט האחד שיכול לעצור אדם באמצע הדרך ולגרום לו להקשיב.

זה נשמע פשוט.

אבל זה לא.

כי מאחורי כל ספר יש שנים של מחשבות, חוויות, כאב, חלומות ודפים אינסופיים. ואז מגיע הרגע שבו צריך לתמצת הכול לכמה משפטים מדויקים.

לא רק לספר על הספר

בסדנה לימדתי שלא מספיק לספר על הספר.

צריך להסביר למה הוא חשוב.

למה הוא נכתב.

ומה הוא יכול לפגוש אצל מי שעומד מולך.

בנוסף, נתתי טיפים בשפת גוף ובסגנונות תקשורת, כדי לעזור ליוצרים לעמוד מול אנשים לא רק עם מילים, אלא גם עם נוכחות.

נטלי, השותפה שלי למיזם "מודיעין יוצרת", לימדה על נראות הדוכן, על הצגה נכונה של היצירה ועל הדרך שבה המרחב הקטן שמולנו יכול להפוך להזמנה לשיחה.

ואז הגיע שבוע הספר

במשך שנים הגעתי לשבוע הספר כקוראת. הסתובבתי בין הדוכנים, חיפשתי סיפורים חדשים והתרגשתי לגלות עולמות שאנשים אחרים כתבו.

↓

השנה הגעתי עם הסיפור שלי. לא כדי לחפש ספר, אלא כדי לפגוש קוראים ולספר על הדרך שהובילה לכתיבתו.

↓

בפעם הראשונה עמדתי מהצד השני של השולחן. לא כקוראת, אלא כסופרת.

פתאום האנשים שעוברים מול הדוכן אינם קוראים אנונימיים. הם אנשים אמיתיים. כל אחד מהם נושא סיפור חיים משלו.

חלקם עוצרים.

חלקם מחייכים בנימוס וממשיכים.

וחלקם נשארים.

ואז מתחילות השיחות.

לא על מכירות.

על החיים.

על משברים.

על אמהות ובנות.

על תקופות שבהן היה צריך להפוך את הדף.

על אנשים שקראו את עצמם בין השורות עוד לפני שפתחו את הספר.

החיבור האמיתי נוצר ברגע שבו אדם אומר:

"גם אני הרגשתי ככה".

באותו רגע הבנתי שמשהו עמוק יותר מתרחש.

אנשים לא מחפשים רק ספרים.

הם מחפשים חיבור.

הם מחפשים מישהו שכבר הלך בדרך שהם הולכים בה עכשיו.

הם מחפשים מילים שיתנו שם למה שהם מרגישים.

עמדתי שם והבטתי בערימות הספרים.

במשך חודשים ארוכים הם היו קבצים במחשב.

תיקונים.

הגהות.

ספקות.

שאלות.

ופתאום הם היו חפץ ממשי שאנשים מרימים ביד.

מדפדפים.

מתעניינים.

מחייכים.

ולוקחים הביתה.

יש משהו מרגש עד דמעות ברגע שבו אדם זר בוחר לקחת איתו חלק מהעולם הפנימי שלך.

המעבר מקוראת לסופרת

בסוף היום חזרתי הביתה עייפה, אבל עם לב מלא.

לא בגלל מספר הספרים שנמכרו.

לא בגלל הנתונים.

לא בגלל המספרים.

אלא בגלל ההבנה שהמעבר מקוראת לסופרת אינו רק מעבר של תפקיד.

הוא מעבר של אומץ.

האומץ להוציא החוצה משהו שהיה פעם שלך בלבד.

האומץ לחשוף מחשבות שנכתבו בשקט.

האומץ לאפשר לאנשים אחרים לפגוש אותן.

להניח את הסיפור שלך על שולחן באמצע העולם.

ולחכות לראות מי יעצור לידו.