בכל רגע נתון, מתנהל בתוכנו דיאלוג פנימי. עבור רובנו, הקול הדומיננטי בדיאלוג הזה הוא "השופט הפנימי" – אותו קול ביקורתי, תובעני ולעיתים אף אכזרי, שמזכיר

רבים מאיתנו מתעוררים בבוקר עם תחושה מעורפלת של חוסר סיפוק. אנחנו מביטים בשעון, מחכים לסוף היום, ושואלים את עצמנו: "האם זה באמת מה שדמיינתי לעצמי?

בעולם של פילטרים, רשתות חברתיות וסטנדרטים בלתי אפשריים של הצלחה, רובנו חיים תחת ענן תמידי של "חוסר מספיקות". אנו רצים במירוץ אחר אידיאל של שלמות

האם אי פעם הרגשתם שיש בכם פוטנציאל אדיר שפשוט לא מצליח לפרוץ החוצה? האם מצאתם את עצמכם שותקים בפגישה חשובה למרות שהיה לכם רעיון מצוין,

רות בידרמן מהצד השני של השולחן שבוע הספר תמיד היה עבורי חגיגה. במשך שנים הסתובבתי בין הדוכנים כקוראת. נמשכתי לריח הדפים החדשים, עצרתי מול כריכות

רבים נוטים לראות באופטימיות סוג של "נאיביות" או התעלמות מהמציאות. המחשבה המקובלת היא שאדם נולד או כ"אופטימיסט" או כ"פסימיסט", ושמדובר במשקפיים ורודים שאינם תואמים את

בעולם המודרני, אנו מוצפים ב"קולות חיצוניים": ציפיות חברתיות, נורמות תרבותיות, דרישות במקום העבודה ורעשי הרקע הבלתי פוסקים של הרשתות החברתיות. בתוך כל הרעש הזה, קל

האם אי פעם שמתם לב לכך שאתם אף פעם לא באמת לבד? בתוך הראש שלנו מתנהל "שידור חי" 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הקול